בוטל בועז

1971 – 1955

אני זוכר את בועז כתלמיד בית ספרנו בו ביקר שמונה שנים תמימות. הוא היה ילד מוכשר, אם כי דרגת חריצותו נפגמה לפרק זמן בשל מצב בריאות. חביבים היו עליו המקצועות הריאליים ובמיוחד חשבון ובמקצוע זה, במתמטיקה, לפי הידיעות שהגיעו אלי עשה גם חיל בבית ספר התיכון.

ההתנהגות שלו בכיתה - אפשר היה להבחין בה מזיגה של שני יסודות: נכונות לשתף פעולה ומשמעות ונטייה קלה לשובבות ילדותית, שקטה וטבעית. ברם לא היה בהתנהגותו אף משהו שחרג מגדר ההגינות והטעם הטוב, ואכן התחבב מאד על המורים והתלמידים כאחד. הוא היה ילד פיקח. לא פעם תוך כדי משא ומתן בזמן השיעור או תוך כדי שיחה בעלמא, ידע ל"תקוע" איזו שהיא אימרה שהיה בה כה הרבה מחריפות לשון ושנינות המוח, והכל בשקט ובחיוך של חן. החיוך הזה אי אפשר לשכחו. הוא היה כה מלבב ושובה נפש.

ובכלל - היה עוד כולו זוך ילדותי וחלום נעורים ומשובת פלאים, ולפניו היו עוד החיים, ופתאום נקטף בדמי ימיו באכזריות כזו, בטראגיות כזו ובפתאומיות כזו. איכה ידאב הלב, בועז יקר וחביב, שהלכת מאתנו ולא נוסיף לראותך עוד.

אברהם מרקוס (מנהל ביה״ס)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אחי בועז!

הייתכן? כיצד? למה?

לבנו אינו מוכן להאמין, מוחנו אינו מוכן לקלוט, שפתינו אינן מוכנות לבטא כי אכן היית ולא תשוב יותר אלינו.

בועז! חיית בקרבנו ותחיה לעד. הנה אתה גומר להאכיל את בעלי החיים שלך, והופ... קופץ על הטרקטור ישר לפרדס, צריך להעביר את המים, והנה אתה יושב ומביט בטלוויזיה וצוחק אתנו, מבדר ומשעשע אותנו. האמנם, בועז, לא יגיע לאזני יותר קולך? איזה דברי הומור היית אומר, איזה סיפורי טבע היית מספר לנו: על רכיבה, על חיות, על צמחים. בקצור - על הכול. נעים היה לשמוע אותך, תמיד היית מוותר ומבין.

האמנם רק זיכרונות עליזים ונחמדים נשארו לנו? האם נראה את תמונותיך אך לא אותך? הייתכן?

קשה עלינו יד הגורל המר. לא נוכל לראותך יותר, רק את מצבת האבן המורידה דמעה מעין וקורעת את הלב. האותיות הכתובות בשחור מזכירות אותך.

איך הלכת בלי לומר שלום? ככה? השארת מאחוריך, עבר יפה וזיכרונות עליזים הטבולים בעצב...

נטע