גופרמן דוד

1960 - 1935

בקבלי את הבשורה הטלפונית: "מצטערים להודיע..." זע דבר מה בלב! ידענו, כמובן, שמצבו קשה, שמחלה אנושה מקננת בו. ראיתיו מדי פעם נופל למשכב ושוב חוזר אל עגלתו, אל העופות, אל גן הירק, שמידי שנה בשנה בהגיע העונה, מנסה לטפחו - וברכה ללא מלים היתה מלווה אותו בדומיה - שיתגבר על המתלה ויאריך עוד שנים ונזכה לראותו בריא וער ומשתתף במערכות חיינו. אך הגורל האכזרי המר לו! נעקר אילן צעיר, שכה נאבק על גורלו ולא רצה להיכנע.

כאחד המתבונן בבנינו ובנותינו שגדלו בכפר, הרואה בטיפוחם, הרואה כמה חרדה ההורים משקיעים בכל נפש ונפש, כמה עמל וייסורים, אך יחד עם זה - מלווה בהרגשת חדוה ״צער גידול בנים״ אצלנו - מתאבל אני מרה יחד עם המשפחה ועם כל חברינו על היעקרו בדמי עלומיו של הבן הצעיר שהיה מושרש בחיינו, בחיי הכפר, מיום היוולדו.

מהצעירים אצילי הנפש היה דוד. הרגשה היתה לי תמיד בלב - עם דוד זה אפשר לשוחח על הכל, גם אפילו על הדברים "המשעממים", על הדברים העומדים מחוץ לשטח חיינו היום-יומיים, מחוץ לעניינים החומריים המעיקים והמכבידים לעתים יותר מדי קרובות והלוחצים אותנו, לבלי השאיר פינת קודש להרהורים מסוג אחר, מחוץ לחולין המתמידים שבחיינו. ואם לפעמים העירותי לו דבר מה הטעון תשומת לב - נפגשתי תמיד בהקשבה תוך יחס רציני שלא כרגיל.

למרות סבלו הגופני הרב במשך שנות חייו הקצרים, חיפש תמיד לרוות את צימאונו לחיים בדבר-מה שרשי, מהותי. התמסר, בזמנו, למרות המעצורים הגופניים, לעניין הדרכת הנוער וידע לחבב עליו את החניכים שלו. קיבל על עצמו לשמור ולטפח את הספרייה שבכפר. תוך ערות מיוחדת לנעשה בכפר, קבל על עצמו לעמוד בין נבחרי הציבור במועצת הכפר והשתתף בכל הרצינות בעבודת הועדות שהיה חבר בהן. רצה לשכוח את המחלה ואת המעצורים הפיזיים ולמרות הכל, להכות שרשים בסלע חיינו.

הרגשנו כל השנים בייסוריו של דוד יקירנו. וביחוד הרגשנו בייסוריה ובחרדתה של אמו פולה, למודת הסבל, ששמרה עליו כל השנים.

בתפילה חרישית שבלב ובדומיה ההולמת את הרגעים הקדושים של התייחדות עם זכרו, ליוויתיו יחד עם כל הכפר לקברו למנוחת עולמים. הדומייה ששררה הדגישה ביתר שאת שמשפחת הכפר מלווה את בנה הצעיר למנוחת עולמים, למנוחה שממנה לא ישוב עוד.

א. ליסוד